כשהייתי ילד קטן בגולה, חקרתי את אמי בדבר טיבו של המרק, המפיץ ריחות זרים לאפו של ילד אוהב שוקולד וממתקים, שהונח לפניי.
"זה נקרא מרק תאכל אותו!" (אג-מג בהונגרית) אמי צעקה באזני ותשובתה הייתה משכנעת. שהרי ככל שכף ידה הייתה קרובה יותר לפניי כך העדפתי יותר את טעמו המוזר של המרק על פני טעם כף ידה...
שמעתי שבארץ רדפו אימהות אחרי ילדיהן עם בננה, דומני שבכל מקום בעולם עמדה אם מקומית על דעתה שהילד יאכל, ירצה או לא.
כשהיו שואלים אותנו "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול?" היינו עונים "שמן", ומתפללים שנגמור כבר עם כל המאמץ הקשה הזה הכרוך באכילה על מנת לגדול, תהליך קשה אך הכרחי, כפי שאימא ראתה אותו.
"אוי, איזה ילד יפה!", היו הדודות מתנפלות על החבר השמן שלנו, ואימא הייתה מורטת את שערות ראשה בהביטה בנו ולוחשת: "אתה נראה כמו דחליל!" ואילו לחברותיה הייתה אומרת: "הוא לא מרגיש כל כך טוב בזמן האחרון!"
היום הילד הזה הוא אני ואתה, ואת מקומה של האימא תפסו חברים שונים המציעים לנו כיבודים בשמות שונים ומשונים, כאשר שפת הגוף שלהם מבטאת את השורשים של החינוך שקיבלו, "תאכל את זהו ואל תשאל שאלות!"
כשיבואו אנתרופולוגים מהעתיד לחקור את האדם של תקופתנו, הם יגלו בתוך הגולגולת שלו שקע ששימש למקומה של הבלוטה שהייתה אחראית על דחיפת האוכל בכוח לצאצאים. אין ספק שלבלוטה זאת הייתה חשיבות אבולוציונית בזמנו, אבל כיום, בחברת השפע, היא היא הסכנה העיקרית לקיומו של המין האנושי.
כשחבר בעבודה מכבד אותך בעוגת יום ההולדת שלו, אתה לא יכול לסרב לו. כאשר הבוס חוזר מחו"ל הוא מחלק לכולם שוקולדים תוצרת שוויץ, שקנה בדיוטי פרי בבן גוריון, וכאשר האימא של העמית שלך לעבודה הכינה לו מהבורקסים המיוחדים שלה, לא תעז לסרב לאכול גם אתה.
אבל גם אם לא יתרחש אף אחד מהאירועים האלו, עדיין לא תמצא מנוחה: מוכר סנדוויצ'ים שצץ פתאום במשרד, או תפריט של מזללה חדשה שמישהו מחלק, מעוררת מיד לחיים את העובדים המשועממים. כאן אתה חשוף ללחץ כבד להזמין גם סנדוויץ, או להשתתף עם כולם בהזמנה מרוכזת מהמזללה החדשה.
פעמים רבות כשאתה מתארח אצל משפחה, בעיצומם של כיבודים עתירי שומן וסוכרים, אתה שומע מהמטבח, כמו קול מעולם אחר, את הצעקה המוכרת: "סוכר או סוכרזית?" הדואליות המוזרה הזאת מתגלה לעינינו בכל מקום: אנשים שמנים בלי סוף וכולם שומרים דיאטה...
ידידה מהעבודה שהצהירה כבר חודש שהיא חיה על סלטים בלבד, גררה אותי במסיבה כזאת בכוח אל אזור המאכלים האסורים ודחפה לי תוך דקה חמש בורקסים ושתי עוגיות. אין מה לעשות, מסיבה בשביל פליטי הדיאטות למיניהם היא סיבה לזלילה!
כגודל המפלצתיות של הדיאטות המודרניות: דיאטת לימון, אשכוליות, סלטים, גבינות בלבד, ועוד ועוד, כך גם גודל ההתנפלות המאוחרת על המאכלים הנורמליים, מפלט למוח מעונה שהוזן תקופה ארוכה ברעלים. צלחת הסלט הירוק הענקי, המונחת באמצע השולחן כאבן שאין לה הופכין, היא האור הירוק להתנפלות על העוגות והמאכלים העסיסיים מסביב.
בעלי ניסיון יגידו לך שאין כמו דיאטה חמורה, כדי להשחיז את התיאבון לקראת אירוע שכזה. כמו אצל הכלב של פאבלוב, עצם הזכרת המילה דיאטה, כבר הפכה לגירוי מותנה לתיאבון!
מה שהיה פעם המנהג של כיבוד חבר בסיגריה, הפך היום לכיבוד חבר באוכל. בסרטים אתה כבר לא רואה את שני הגיבורים, לרוב שוטרים, יושבים במארב ומעשנים, אלא אוכלים סנדוויצ'ים.
פעם משבר ההתבגרות היה לעזוב את הבית, להגיע לעיר הגדולה ולחיות בכוחות עצמך, ברמת חיים שאילצה אותך, לפחות פעם בשבוע, לבוא הביתה כדי לאכול ארוחה יחידה שבועית מזינה אצל אימא. היום משבר ההתבגרות זה לעלות על משקל ולגלות שאתה מעל ומעבר לערכים התקינים.
שרשרת האכילה בטבע, שהייתה פעם בנוסח "טרוף ככל יכולתך את החלש ממך", קיבלה היום סגנון שונה: "פטם ככל יכולתך את מי שיש לך השפעה עליו", כי גם בכך אתה מקצר את חייו...
אם השרשרת הראשונה, הטבעית, הייתה חשובה להישרדות החזקים, הרי השרשרת החדשה מבטיחה חיסול גמור של כל הגזע, בלי הבדלים כלל, שהרי הבוס שהביא לך את השוקולדים מחו"ל, לא יסרב לבורקסים שאשתך אפתה, וכל ספר הדרכה למנהל אומר בפירוש שעל הבוס להשתתף בשמחת עובדיו. אם פעם בחור שהכיר בחורה נהג לטייל אתה ברגל ברחובות הערים, הרי היום כבר אין רחובות לצורך העניין, אלא רק מסעדות ובתי קפה. המפה האורבאנית מחולקת, לא לרחובות, אלא למזללות, וקובעים עם בחורה לא לפי רחוב, אלא לפי שם המזללה.
הרופא שפניתי אליו כדי להתייעץ כיצד עליי לנהוג נוכח המתקפה עליי, הסכים אתי. "אתה לא תאמין כמה שאתה צודק", אמר אגב שליפת כריך מהמגירה, והוסיף בחיוך של ניצחון: "התכבד, רק השבוע הפסקתי לעשן, והתיאבון שלי גבר".
אם פעם הייתה עצת הזהב של הרופא "הפסק לעשן", הרי היום, עם התמעטות ניכרת במספר המעשנים, העצה היא: "שמור על משקל סביר, משקל יתר מסוכן מאוד לבריאות!"
המומחים של היום לא טורחים אפילו לבדוק אם האדם בריא, או אם בדיקות המעבדה שלו סובלות מסימנים פתלוגיים כלשהם, העצה שלהם לאדם שמן, גם אם בריא, היא חד משמעית - "נשקפת לך סכנה, אזן את משקלך". היום אנו מרגישים אצל הרופא כמו הנזל וגרטל אצל המכשפה, פוחדים פחד מוות שהוא יראה שכבר השמנו!
ידוע לכול שתרבות הצריכה המודרנית של אכילת יתר מהווה סכנת חיים ממשית לאדם המודרני. המזונות מעובדים בצורה מלאכותית או ממקורות בשר של חיות שמגדלים אותן בצורות לא פחות מלאכותיות: הזרקות, פיטום וגידול בתנאי כליאה מחליאים.
הקשר בין משקל עודף לבריאות מופחתת, הוכח מכבר ורובנו בדיאטה לא בגלל היופי בלבד, אלא בעיקר בגלל הבריאות. למרות זאת המנטאליות שלנו היא שאוכל זה בריאות ועל אדם שמן אומרים שהוא "בריא". ברמה היומיומית, כולנו נתונים למתקפה לשכנענו להגביר את צריכת המזון שלנו, באמצעות מודעות פרסומת, ואפילו מסעי קידום מכירות הדיאטות, מלווים בדרך כלל בהגברת הצריכה ולא בריסון.
אפילו ראשי מדינות סוגרים עסקאות תוך כדי ארוחות דשנות, בקצב ובתדירות שמותירות את כל הרואים פעורי פה. המארח מנסה לנצל את השפעתה המרגיעה והמטשטשת של הארוחה כדי לשכנע את האורחים. מארח מנוסה לעולם לא יכנס למשא ומתן עם אורח על בטן ריקה, בדיוק כפי שמאלף אריות לא יעז להיכנס לכלוב האריות לפני שהאכיל אותם.
תקוותי שבעתיד יתייחסו לתופעות אכילה לא בריאות אלה כמו אל עישון, ועובד שירצה לזלול להנאתו את הבורקסים שלו, או מאכל מגרה אחר, יצטרך למצוא לו פינה מבודדת שלא יטריד אחרים בתאווה לא בריאה זו.
עצתי, מכל מקום, לכל אלה שחושבים שהתיאבון הוא יצר שאין עליו שליטה, היא פשוטה: חכו מעט זה יעבור - לא לחינם אומרים עם האוכל בא התיאבון - באין אוכל שיעודד תיאבון זה - הוא יעבור מאליו.
ארווין קליין הוציא לאור כמה ספרי הומור, כותב בעיתונות המקומית ופוסטים באינטרנט.
